כשאמא מניקה היא רק שלי

יש לי אח חדש,
וחיכיתי לו מאד,

כי כל כך, כל כך רציתי,

שיהיה לי אח תינוק.

קראתי לו עמית.
הוא חמוד והוא קטן.
הוא הכי אוהב אותי,
כי הוא מחייך אליי כל הזמן.

אבל יש דבר אחד,
שהוא עושה בכוונה.
דווקא
כשרוצים לצאת לשחק,
עמית בוכה נורא.

ואמא נאנחת,
"הוא שוב רעב.
נועם שלי תחכה.
אני צריכה להניק את עמית,

ורק אחר כך נצא."

ואמא אז קוראת לי:
"נועם אל תהיה עצוב.
אני צריכה לומר לך
דבר מאד חשוב.

הבנתי שרצית כבר

לצאת ולשחק.

וקשה כל פעם לחכות,

כשעמיתי שוב יונק.

אך תדע:

כשאמא מניקה,

זה הזמן הכי נפלא,

כי כשאמא מניקה אותו,

אמא כל כולה שלך."

כשאמא מניקה,

היא לא עונה לטלפון.

והיא לא תולה כביסה.

והיא לא הולכת לישון.

היא יושבת על הספה,

עם עמית על הידיים,

עם כרית מאד גדולה,

וקנקן גדול של מים.

ואז אני יכול

לעשות איתה הכל.

לשבת ולשיר,

או לקרוא ביחד ספרים,

לעשות לה הופעה,

עם שירה וריקודים,

או מופע של התעמלות,

על הקרקע וקורה,

לנצח על תזמורת,

ואמא תמיד מקשיבה.

הזמן שלי עם אמא,

הוא מאד מאד חשוב.

וזה לא מפריע לי בכלל,

שעמית רוצה לינוק - שוב.

הוא בעצם קצת מסכן.

הוא קטו ולא מבין,

שהוא סתם יונק חלב,

כשאני ואמא עושים כיף חיים.