עושים חיים בהדסה
13/1/2010
שלום ענבל,
אנחנו מבלים בנעימים בחדר ההמתנה של כירורגיה. עמית נכנס הבוקר לניתוח. הדבר האחרון שהוא עשה לפני שגלגלו את המיטה מחדר טרום ניתוח לחדר ניתוח: צילם את עצמו עם כובע הרשת שמחייבים לשים (אפילו שיחס השערות לשטח הכובע היה, איך נגיד, קטן), כדי שיוכל לשלוח לחברה.
עשינו שמח בחדר הניתוח. הוא כבר היה קצת מטושטש. מתחילים ממאין מסדרון כניסה לחדר, ומסדרים שם עירוי וקצת משוחחים עם המרדימים. הוא שר קצת ואמר שהוא לגמרי עירני אבל שלא אבקש ממנו לחשב שברים (אחרי הביופסיה אבי ביקש שיחשב שורשים).
כשנכנסנו לחדר הניתוח עצמו, והוא היה צריך לעבור לשולחן הניתוח, המרדימה הכריזה: "יעלה ויבוא עמית שילר".
יקח כנראה עוד כמה שעות טובות. התחלתי עכשיו לקרוא את חיי פיי.
רותי
אכן, נצחון הרוח
15/1/2010
שלום ענבל,
אני הזלתי מעט מאד דמעות בחודשים האחרונים. בעיקר, בגלל שעל הפעם הראשונה גיליתי שבכי גורם לכאב ראש נוראי, ולכן הלוקסוס של הדמעות פשוט לא היה שווה את המחיר. גם ביום של הניתוח לא היה לי שום צורך. בעוד כל הקרובים כוססים אצבעות בבית, אנחנו העברנו יום מאד רגוע בחדר ההמתנה, מצוידים במחשבים, אוכל, ספר והרבה אמונה ביכולות הצוות הרפואי. אבל אני חייבת להגיד לך שאתמול בבוקר, כשפתחתי את הדואל לאחר לילה בטיפול נמרץ ילדים, דברייך נגעו לי כל כך עמוק שהעיניים שלי התמלאו בדמעות - רגש, הקלה, אושר, פליאה (הרי שתינו יודעות שלא יתכן שעמית באמת עבר ניתוח להסרת גידול, זה פשוט לא נתפס שמישהו משלי יהיה כל כך חולה). ולא, לא היה לי כאב ראש אחרי זה (אם כי היתה לי צריכת אקמול יפה בעקבות היובש באויר והצפצופים הבלתי פוסקים של המוניטורים).
עמית ישן עכשיו בצורה מאד רגועה. היה יום קשה. אמרו לנו שהיום השלישי הוא הגרוע ביותר, ואני מקווה שזה נכון. על אף המורפיום, כאב לו. הוא אפילו לא דיבר עד שסבתא הגיעה לבקר בערב. אנחנו צוחקים שנדרשו 8.5 שעות של ניתוח כדי למחוק לו את החיוך מהפנים. היום הוא כבר ירד לשבת כמה שעות טובות בכורסא. לא היתה לו ברירה, כי זה חיוני לריאות, אבל הוא לא אהב את זה.
הוא היה בטיפול נמרץ פחות מיממה. עכשיו אנחנו במחלקת "טיפול ביניים". זהו חדר גדול המחולק ליחידות ויש אחות בסביבה קרובה כל הזמן. יש כורסא שנפתחת למיטה, ואחד מאתנו ישן לידו.
שבת שלום,
רותי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה